<h1>סמ"ג עשין דרבנן סימן א'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
גרסינן בפרק שני דעירובין (כ"א ב') אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתקן שלמה המלך עירובין ורחיצת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. והשיב רב היי גאון בתשובה אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך מפני שהיו כל הימים במלחמות עד שלמה שבימיו נתן הקב"ה שלום בארץ ושנינו בפרק ראשון דעירובין (י"ז א') ארבעה דברים פטורים במחנה במלחמה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ערובי חצירות. ועיקר תקנתו היתה מפני שמן התורה אין קרוי רשות הרבים אלא סרטיא והיא דרך המלך ההולכת מעיר לעיר ופלטיא הם המקומות שחוץ לעיר רחבים מאד שמתקבצין שם ביום השוק, וכן בתוך העיר ימצא ר"ה כגון שרחוב שלה רחב שש עשרה אמה (ע"פ שבת ו' א' ורש"י) שכל דברי שבת אנו למדין ממשכן ועגלות של לוים ברוחב שש עשרה אמה היו הולכין כדאמר במסכת שבת בפרק הזורק (צ"ט א') הילכך אין חשוב רשות הרבים בפחות מרוחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער ובוקעין בו ששים ריבוא כמו בדגלי מדבר וכן פירש רבינו שלמה במסכת עירובין פרק ראשון (ב' א' ד"ה מבוי ורש"י המובא בסמוך). וגרסינן בפ"ק דעירובין (ו' ב') אמר רבה בר בר חנה ירושלם אילמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום ר"ה שלה ופירש שם רש"י ירושלם ר"ה שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא ורוחב שש עשרה אמה ואילמלא שנועלים דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום ר"ה אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מחייבין עלה והכי נמי אמרינן בפרק בתרא (עירובין ק"א א') דירושלים כרמלית היא, עד כאן לשונו. מכל זה אתה למד כי מן התורה היה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם וכל שכן מן הבתים לחצר ואפילו יש בחצר כמה בעלי בתים מפני שהחצר רשות היחיד גמורה היא וכן מן החצר למבוי שאינו מפולש שיש לו שלשה מחיצות. והוא רשות היחיד גמורה מן התורה (י"ב ב' רש"י ד"ה חייב, ו' ב' תד"ה והאמר).
כשעמד שלמה המלך ובית דינו וראו כי היו בני אדם אומרים כיון שהבית מיוחד לאדם אחד והחצר מיוחדת לרבים ואע"פ כן מותר להוציא מן הבית לחצר שהיא מיוחדת לרבים או חצר שהיא של אדם אחד מותר להוציא ממנה למבוי שהוא מיוחד לרבים וכן מן הבתים לרחובות העיר שרבים בוקעין בהן ובזה היו טועין לומר מעתה אין ההוצאה מלאכה ומותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה, עמד שלמה ותיקן שלא יטלטלו מן הבית לחצר שיש בתוכו בעלי בתים אחרים אלא ע"י עירוב ולא יטלטלו מן הבית למבוי אלא ע"י שיתוף והעירוב שעושין בחצרות והשיתוף שעושין במבואות עושה הכל רשות אחד ועל ידי כן מותרין להוציא, ומעתה לא יטעו לומר שמותר להוציא מרשות היחיד לסרטיא ופלטיא גדולה ולכל ר"ה גמורה שאין יכולין לערב שם (עי' רמב"ם עירובין פ"א הל' ד'—ה').
כתוב בה"ג (י"ז א' ע"ש) לא מבעיא ר"ה דאורח מלכא הוא דאסור לטלטולי ד' אמות היכא דליכא עירוב אלא אפילו מן מבוי למבוי וכן ממבוי לחצר וכן מחצר לחצר וכן מחצר לבית וכן מבית לבית וכן מבית לחצר אסור לטלטולי ואפילו במבוי גופיה אסור לטלטל ארבע אמות אלא אם כן עירבו שנאמר (ירמיה י"ז כ"ב) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, עד כאן דבריהם. נראה לי מתוך דברי רב יהודאי גאון כי בימי ירמיה הנביא לא שמרו דברי גזירת שלמה המלך לערב בחצרות ולשתף במבואות אלא היו מוציאים בלא עירוב ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירושלם כל מיני משא מבתיהם דרך סרטיא שמעיר לעיר שהיא רשות הרבים ומביאין אותן משאות בשערי ירושלים ולכך כשהזהיר ירמיה על גוף האיסור של תורה הזהיר גם על גזירת שלמה שלא להוציא שום משא אף מן הבית לחצר אלא אם כן עירבו וזהו לשון הנביא (שם כ"א) כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל (תוציאו) [תשאו] משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם זה גוף האיסור של תורה, ואחר כך אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת זו גזירת שלמה המלך כי לבני ירושלם היה מזהיר, וכבר אמרנו כי מן התורה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם אלא ודאי על גזירת שלמה הזהיר מפי הגבורה שעל ידי שעברו גזירתו באו לגוף האיסור של תורה.
שנינו בתחילת עירובין מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט, פירש רש"י שהניחו הקורה למעלה מעשרים אמה ישפילנה, ובגמרא שם (ג' א') מפרש הטעם, ומבוי הרחב יותר מעשר אמות ימעט שזהו שיעור רוחב סתם פתחים ויותר מכאן אינו קרוי פתח אלא פרצה ואנו מצריכין פתח, וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתו ולהעמידו על עשר או על פחות, ואם יש לו צורת פתח שהוא לחי מכאן ולחי מכאן וקורה על גביהן אע"פ שרחב מעשר אמות אין צריך למעט.
<h2>דף ה.</h2>
מסקינן שם לרב נחמן בפרק קמא ולרב בפרק הדר (ע"ג ב') שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, שני בתים לחצר ושתי חצרות למבוי וכן פירש גם רבי יוחנן בירושלמי דפרק קמא (דף ה' ב') ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו, אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו או בפס רחב ארבעה מרוח אחת, חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי ונתרת בלחי וקורה, ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו או שאין (ברחבו) [בארכו] ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ע"פ רמב"ם שבת פי"ז הל' ז'—ח').
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבי יוחנן בפ"ק שמותר להשתמש תחת הקורה, וכן אמר רבא (ט' א') שמותר להשתמש גם כנגד הלחי כשפתוח לר"ה, אבל אם פתוח לכרמלית מצא כרמלית שכנגד הלחי את מינו שחוצה לו וניעור. ושיעור לחי אפילו דק כל שהו (י"ד ב'). ורוחב הקורה טפח ועוביה כל שהו והוא שתהא בריאה כדי לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים ומעמידי הקורה צריך שיהו בריאים כדי לקבל קורה וחצי לבינה (ע"פ רמב"ם שבת פי"ז הי"ג). ופוסק ר"י דקיימא לן כרבא שהוא בתראה שאומר בפ"ק (י"ב ב') דקורה משום היכר ולא משום מחיצה ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם להתיר תחת הקורה אלא כשהיא רחבה ארבעה (עי' תו' פ"ו א' ד"ה קורה). אבל אין הלכה כרבא במה שאומר בפ"ק (שם) דלחי משום היכר שהרי פוסקין הגאונים (ב"מ כ"ב ב' ורש"י ד"ה יע"ל) כאביי בלחי העומד מאליו וטעמיה דאביי משום דאזיל לטעמיה דאית ליה לחי משום מחיצה כמו שמפורש בהלכה ההיא (עירובין ט"ו א') בפירוש.
<h2>דף יא.</h2>
צורת הפתח שאינו רחב יותר מעשר מתיר אפילו מארבע רוחות כדאיתא בפ"ק דעירובין (ותד"ה אילימא) גבי נעץ ארבע קונדיסין מארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם וכו' ואומר שם אילימא בעשר בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא.
<h2>דף יא:</h2>
צורת הפתח שאמרו מסקינן שהקנה העליון שעל גבי הקנים אף על פי שאינו נוגע בקנה שבצדדין או אפילו תלוי למעלה מהן באויר. וצריך שתהא צורת הפתח בריאה כדי לעמוד בה דלת אפילו דלת של קשים. אמר ריש לקיש משום רבי ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר מאי היכר ציר אמר רב אויא אבקתא, פירוש (רש"י) הוא חור שציר הדלת סובב בו ואף על פי שאינה צריכה דלת מכל מקום צריך שתהא ראויה לדלת, ואמר רב חסדא (י"א א' ורש"י) צורת הפתח שעשאה מן הצד ולא על גביהן לא עשה ולא כלום. ורבינו משה (שבת פט"ז ה"כ) פירש מן הצד בקרן זוית.
מבוי שאמרנו שכשנשתתפו בו מותר לטלטל בכולו יש שם חילוקין מבוארין בפ"ק דעירובין שאם היה מבוי סתום שיש לו שלשה כתלים אומר בית הלל הכשירו בלחי או קורה ודי לו בכך מפני ששלש מחיצות רשות היחיד מן התורה, ואם הוא מפולש שאין לו כי אם שני כתלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה אומר שם (ו' א'—ב') שעושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן לת"ק ואפילו שני ראשין מפולשין לרשות הרבים דיו בכך ולחנניה אליבא דבית הלל אם הם מפולשין לר"ה עושה לה דלת מכאן שיהא ראוי לנעול אף על פי שאינו נעול ולחי או קורה מכאן, והאמוראים היו עושין שם מעשה כחנניה. ולפנים (ח' ב') גבי מבוי העשוי כנדל משמע שהלכה כת"ק וכן פסק רב אלפס.
<h2>דף טו.</h2>
גרסינן בפ"ק לחי העומד מאליו כלומר שלא נעשה לשם תיקון מבוי, אביי אמר הוי לחי ורבא אמר לא הוי לחי, והלכה כאביי ואומרים הגאונים שזו היא הלמד מסימנות יע"ל קג"ם שהלכה כאביי לגבי רבא (ב"מ כ"ב ב' ורש"י) ומסקינן שם שאף אביי לא אמר שיהא לחי אלא כשסמכו עליו מאתמול.
<h2>דף כא:</h2>
גרסינן בפרק שני דעירובין אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתקן שלמה המלך עירובין ורחיצת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. והשיב רב היי גאון בתשובה אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך מפני שהיו כל הימים במלחמות עד שלמה שבימיו נתן הקב"ה שלום בארץ ושנינו בפרק ראשון דעירובין (י"ז א') ארבעה דברים פטורים במחנה במלחמה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ערובי חצירות. ועיקר תקנתו היתה מפני שמן התורה אין קרוי רשות הרבים אלא סרטיא והיא דרך המלך ההולכת מעיר לעיר ופלטיא הם המקומות שחוץ לעיר רחבים מאד שמתקבצין שם ביום השוק, וכן בתוך העיר ימצא ר"ה כגון שרחוב שלה רחב שש עשרה אמה (ע"פ שבת ו' א' ורש"י) שכל דברי שבת אנו למדין ממשכן ועגלות של לוים ברוחב שש עשרה אמה היו הולכין כדאמר במסכת שבת בפרק הזורק (צ"ט א') הילכך אין חשוב רשות הרבים בפחות מרוחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער ובוקעין בו ששים ריבוא כמו בדגלי מדבר וכן פירש רבינו שלמה במסכת עירובין פרק ראשון (ב' א' ד"ה מבוי ורש"י המובא בסמוך). וגרסינן בפ"ק דעירובין (ו' ב') אמר רבה בר בר חנה ירושלם אילמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום ר"ה שלה ופירש שם רש"י ירושלם ר"ה שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא ורוחב שש עשרה אמה ואילמלא שנועלים דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום ר"ה אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מחייבין עלה והכי נמי אמרינן בפרק בתרא (עירובין ק"א א') דירושלים כרמלית היא, עד כאן לשונו. מכל זה אתה למד כי מן התורה היה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם וכל שכן מן הבתים לחצר ואפילו יש בחצר כמה בעלי בתים מפני שהחצר רשות היחיד גמורה היא וכן מן החצר למבוי שאינו מפולש שיש לו שלשה מחיצות. והוא רשות היחיד גמורה מן התורה (י"ב ב' רש"י ד"ה חייב, ו' ב' תד"ה והאמר).
כשעמד שלמה המלך ובית דינו וראו כי היו בני אדם אומרים כיון שהבית מיוחד לאדם אחד והחצר מיוחדת לרבים ואע"פ כן מותר להוציא מן הבית לחצר שהיא מיוחדת לרבים או חצר שהיא של אדם אחד מותר להוציא ממנה למבוי שהוא מיוחד לרבים וכן מן הבתים לרחובות העיר שרבים בוקעין בהן ובזה היו טועין לומר מעתה אין ההוצאה מלאכה ומותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה, עמד שלמה ותיקן שלא יטלטלו מן הבית לחצר שיש בתוכו בעלי בתים אחרים אלא ע"י עירוב ולא יטלטלו מן הבית למבוי אלא ע"י שיתוף והעירוב שעושין בחצרות והשיתוף שעושין במבואות עושה הכל רשות אחד ועל ידי כן מותרין להוציא, ומעתה לא יטעו לומר שמותר להוציא מרשות היחיד לסרטיא ופלטיא גדולה ולכל ר"ה גמורה שאין יכולין לערב שם (עי' רמב"ם עירובין פ"א הל' ד'—ה').
כתוב בה"ג (י"ז א' ע"ש) לא מבעיא ר"ה דאורח מלכא הוא דאסור לטלטולי ד' אמות היכא דליכא עירוב אלא אפילו מן מבוי למבוי וכן ממבוי לחצר וכן מחצר לחצר וכן מחצר לבית וכן מבית לבית וכן מבית לחצר אסור לטלטולי ואפילו במבוי גופיה אסור לטלטל ארבע אמות אלא אם כן עירבו שנאמר (ירמיה י"ז כ"ב) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, עד כאן דבריהם. נראה לי מתוך דברי רב יהודאי גאון כי בימי ירמיה הנביא לא שמרו דברי גזירת שלמה המלך לערב בחצרות ולשתף במבואות אלא היו מוציאים בלא עירוב ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירושלם כל מיני משא מבתיהם דרך סרטיא שמעיר לעיר שהיא רשות הרבים ומביאין אותן משאות בשערי ירושלים ולכך כשהזהיר ירמיה על גוף האיסור של תורה הזהיר גם על גזירת שלמה שלא להוציא שום משא אף מן הבית לחצר אלא אם כן עירבו וזהו לשון הנביא (שם כ"א) כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל (תוציאו) [תשאו] משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם זה גוף האיסור של תורה, ואחר כך אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת זו גזירת שלמה המלך כי לבני ירושלם היה מזהיר, וכבר אמרנו כי מן התורה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם אלא ודאי על גזירת שלמה הזהיר מפי הגבורה שעל ידי שעברו גזירתו באו לגוף האיסור של תורה.
<h2>דף כה.</h2>
גרסינן בפרק עושין פסין קרפף בית שלש וקירה בו בית סאה אמר רבא אויר קרויו מייתרו מבית סאתים ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם משום דעביד כי ארזילא, ור"ח גריס כי ערסלא כמלונה במקשה מתרגמינן (ישעי' א' ח') כערסלא דמכתותא והם חבלים מתוחים מאילן לאילן כעין מטה שישן עליהם השומר בלילה ותחתיהן יושב בצל ביום ותחתיהן פתוח מכל צד ולהכי קאמר רבא דאויר קרוי מייתרו, והלכה כרבי זירא דמיקל בעירוב דאף בענין זה אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וכן באכסדרה בבקעה בפרק כל גגות (צ"ד ב') פסקינן כרב דאמר פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית וכלישנא קמא דמיקל דאית ליה פי תקרה אפילו ביתר מעשר שהרי כל הסוגיא כאותו לשון וכן פסק ר"ח. ואומר ר"ת דמשתי רוחות לא אמרינן פי תקרה במקום שמפולשת משני עבריה כדמשמע בפ"ק דסוכה (י"ח ב') במחלוקת דאביי ורבא גבי אכסדרה (עירובין פ"ו א' תד"ה קורה) ושם פירש רש"י דלא אמרינן פי תקרה אא"כ יש בתקרה עובי טפח (פ"ו ב' תד"ה גזוזטרא). ופי תקרה מועיל אפילו גבוה מעשרים, ובאיסקופת בית בפ"ק דשבת (ט' א') הוצרך להעמידה בשקירה בשתי קורות דאם בקורה אחת הייתי אומר פי תקרה יורד וסותם רק שתהא רחבה ארבעה כמו שאומר שם (עירובין פ"ו א' תד"ה קורה). ובסוף פרק כל גגות (צ"ד ב') אומר דקרויו באלכסון לא אמרינן פי תקרה ופירש רש"י שהוא בשיפוע כעין גגין שלנו דליכא פה דהיינו כארזילא ורבינו יצחק פירש דמיירי כגון שנפרץ הקרוי באלכסון עם המחיצות בקרן זוית ובעניין זה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם (תד"ה וקירויו).
<h2>דף כז.</h2>
תניא בפרק הדר במסכת עירובין (ע"א ב') מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין ומשתתפין למבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. ותניא בפרק חלון (פ"א א') בכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא לחצר בלבד, כך הגירסא בספרים ישנים ובפירוש רבינו חננאל, ובפרק בכל מערבין אמר שמערבין ערובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות בכל דבר חוץ מן המים בפני עצמן והמלח בפני עצמו אבל במים ובמלח מעורבין יחד מערבין. בפרק חלון (פ' ב') אמרינן שאין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד ואפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה. ואמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת עדשים, ומר עוקבא משמיה דשמואל אמר (שם) מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן.
<h2>דף כט.</h2>
בפרק חלון (פ' ב') מפרש כמה שיעור שיתופי מבואות ומפרש שם י"ח גרוגרות הם שעור שתי סעודות לפיכך צריך שיהא בו אוכל כי"ח גרוגרות. אבל גרוגרות עצמן אם שיתף בהן צריך קב. ובזמן שיש שם בעלי בתים מרובים יתר על שמנה עשר שיעור השיתוף שתי סעודות לכולן שהן כשיעור שמנה עשר גרוגרות וכשהם י"ח או פחות כגרוגרת לכל אחד ואחד (פ' ב'). ובפרק בכל מערבין (כ"ט ב') מסקינן שדבר שמטבילין בו כגון חומץ ומלפתין בו את הפת כגון בשר צלי שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות, ומפרש שם (כ"ט א' ע"ש ובתד"ה חומץ) שאם נשתתפו ביין מבושל הרי הוא כחומץ, ושיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות וזהו רביעית כדאמר בפרק (כיצד משתתפין) [הדר] (ס"ח א') וליקני להו רביעיתא דחלא בחביתא. ואם נשתתפו ביין חי שיעורו שתי רביעיות לכולן וכן בשכר שתי רביעיות, ביצים שתים משתתפין בהם אפילו הן חיות כדאמר רב שימי בר חייא (ל' א'), ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק עשרה אגוזים וחמשה אפרסקים ושני רימונים ואתרוג אחד, ומסקינן קב גרוגרות ומנה דבילה, ואמר רב יוסף (כ"ט ב') תמרים בקב, ואמר רב נחמן (כ"ט א') תפוחים בקב. פירוש (רש"י) עוכלא שמינית של ליטרא אמנם בתוספתא גרסינן וכמה היא עוכלא אחד מחמשה ברובע ומביאה בפרק הספינה (ב"ב צ' א' ע"ש ברשב"ם פ"ט ב' ד"ה תומן). במה דברים אמורים בתחילתו אבל בסוף הלכה כרבי יוסי דאמר (פ' ב') שירי עירוב בכל שהו.
<h2>דף ל:</h2>
יום הכיפורים הרי הוא כשבת לעניין עירובי חצירות ועירובי תחומין וכן יום טוב כשבת לעניין עירובי תחומין אבל לא לעניין עירובי חצירות שהרי מותר להוציא ביום טוב מרשות לרשות.
<h2>דף לא.</h2>
גרסינן בפרק בכל מערבין ובפרק כיצד משתתפין (פ"ב א') אמר רב יוסף אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה פירוש כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נישואין או להקביל פני רבו וכיוצא בזה (ע"פ רמב"ם עירובין פ"ו ה"ו ע"ש). וזהו לשון הלכות גדולות (דף כ"ו ג') מ"ט מישרא שביתא בשבתא לדבר הרשות לא שרינן, ומשום מילתא דמצוה עבדי רבנן תקנתא דמנח עירובא ממעלי שבתא בסוף אלפים אמה ממתא דיתיב בגוה ומשתרי ליה לסגויי מן היכא דיהיב עירוביה ולקמיה אלפים אמה טפי לא משתרי ליה ואי קא מנח ליה לעירוביה למיזל לדבר הרשות או דקא מזמני ליה למיזל לסעודת הרשות או לכל דבר דדמי ליה לא מישתרי ליה. ורבינו משה כתב (שם) דמשתרי ליה. ושנינו בתחילת פרק כיצד משתתפין (פ"ב א'—ב') כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה כל שקיבל עליו מבעוד יום לסמוך על עירוב זה מותר משחשכה אסור שאין מערבין משתחשך, וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד וכו'. [ו]על משנה זו אמר רב יוסף (פ"ב א') אין מערבין אלא לדבר מצוה.
<h2>דף לה.</h2>
ובמשנה שנינו אם נפל עליו גל או נשרף או עירב בתרומה ונטמאה מבעוד יום אינו עירוב, משחשכה הרי זה עירוב שעיקר קניית העירוב בבין השמשות, ואם ספק רבי יוסי ורבי שמעון אומרים הרי זה עירוב שספק עירוב כשר, וכן הלכה, הא למדת שאם נאכל בין השמשות הרי זה עירוב (ע"פ לשון רמב"ם עירובין פ"ו הי"ב).
והנותן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב (רמב"ם עירובין פ"ו ה"ה). כל המניח עירובו יש לו במקום עירובו ארבע אמות לפיכך אמרינן בפרק בכל מערבין שאם נתגלגל חוץ לארבע אמותיו שאינו יכול להגיע אל עירובו אינו עירוב (עי' רמב"ם שם הי"א ומ"מ).
שנינו בפרק במה מדליקין (שבת ל"ד א') דאף בספק חשיכה יכולין לערב וגרסינן על זה בירושלמי אמר רבי חייא בר אשי אמר רב הדא דאת אמרת בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן ואין מערבין אותן אלא מבעוד יום. וצריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאוכלו כל בין השמשות ושנינו בפרק בכל מערבין שאם אבד או נשרף מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב ואם ספק אמר רבי יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר.
הנה סדרנו עירובי תחומין כאן עם עירובי חצירות שהוא מדברי סופרים מפני שגם עירובי תחומין של אלפים אמה מדברי סופרים כמו שבארנו בספר מצות לא תעשה (ס"ו) דאף על גב דשמעינן ליה לשמואל בפרק חלון (פ"א ב') שפוסק כרבי יהודה בעירובין ואילו בפרק בכל מערבין (ל"ה א'—ב') סובר רבי יהודה תחום אלפים דאורייתא גבי ספק עירוב, בזאת אין הלכה כרבי יהודה אלא כרבי יוסי שאומר שם ספק עירוב כשר דתחומין דאלפים דרבנן, ועוד בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו א') אמר ליה רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן וכו' ובפרק בכל מערבין (ל"ז ב') גרסינן מאן תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' ואין רוצה לומר דקסבר עירובי תחומין דאורייתא, וגם אמר רבי יהושע בן לוי (מ"ו א') הלכה כדברי המיקל בעירוב גם בתחומין, ובסוף פרק כיצד מעברין (ס"א ב') אומר לית דחש ליה להא דרבי עקיבא שמחמיר בתחומין, והא דבסוף פרק קמא (י"ז ב') תני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ומחזר שם רב אשי ליישב דבריו אליבא דרבי חייא מפרש ליה וליה לא סבירא ליה, אלא ודאי כן הלכה שתחום אלפים מדבריהם כמו שמוכיחות הראיות הכתובות למעלה.
<h2>דף מה.</h2>
שנינו בפרק מי שהוציאוהו מי שישב בדרך לנוח שהיה עיף ולא היה יודע שהוא תחום העיר וחשכה וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר בתחומה הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי רבי מאיר, פירוש לא יכנס לעיר להיות כאנשי העיר אלא ממקום שחשכה לו ימדוד לו אלפים פסיעות בינוניות, רבי יהודה אומר יכנס, והלכה כרבי יהודה. עוד שנינו שם מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי רבי יוחנן בן נורי וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות ר' אלעזר אומר והוא באמצען ורבי יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ומודה רבי יהודה שאם ברר לו שאינו יכול לחזור בו, ופוסק שם (מ"ו א') שהלכה כרבי יוחנן בן נורי שמיקל בעירוב.
<h2>דף מו.</h2>
אומר שם ר' אפס (עירובין ס"ה ב') שהגוי שהשכיר מגוי ואין השוכר כאן אלא המשכיר אם אין המשכיר יכול להוציא השוכר עד זמן שכירותו אין שוכרין מן המשכיר ואם יכול להוציאו שוכרין ממנו. פירש רבינו שלמה בפירושים אחרונים שאותם ששאלו דבר זה לרבי אפס היו יראים שמא יבא הגוי השוכר בשבת ואז היה בטל העירוב אפילו יחזרו וישכרו ממנו, ולא דמי לספינות קשורות שעירבו מזו לזו בפרק הזורק (שבת ק"א ב') שאומר שם דנפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון דהתם שאני שלא היו הספינות עומדות ליפסק, ומשמע עוד שרוצה לומר שאם לא היה בא לא היה אוסר וזהו כרבי יהודה דתנן בפרק כיצד משתתפין (פ"ו א') המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו אוסר רבי יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת רבי שמעון אומר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח מדעתו, אבל לא אצל בנו ואמר רב שם הלכה כרבי שמעון, ולעניין נכרי יש לפסוק כרבי יהודה דאמר רבי יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואף על פי שרבי יוחנן חלק על זה (הספק) [הפסק] דרבי יהושע בן לוי דלגמרי כולל בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו ב') דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה אפילו יהא מחמיר ואפילו בעירוב מדבעי שם לדקדק דרב לית ליה הני כללי דרבי יוחנן מדאשכחן דפסיק כרבי שמעון בההיא דעירוב, מכל מקום דברי רבי יהושע בן לוי עיקר (ס"ה ב' תד"ה דאתא וד"ה איקלעו) שהרי בסדר התנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם פוסק כרבי יהושע בן לוי בכל מקום אפילו לגבי רבי יוחנן כל שכן לגבי רב ושמואל, וגם מזה תוכל לדקדק שמה שאמר שמואל בפרק חלון (פ"א ב') כל מקום שאמר רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו שאין הלכה כמותו אליבא דרבי יהושע בן לוי אלא אם כן הוא מיקל.
<h2>דף מז:</h2>
בפרק מי שהוציאוהו מסקינן הלכה כרבי יוחנן דאמר חפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן (לשון רמב"ם יום טוב פ"ה ה"י). ואומר שם שאילים שהביאו גוים מחוץ לתחום למברכתא שבני מברכתא יכולין לקנות אותם דכולה מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיא, פירוש (תד"ה דכולה) מפני שמברכתא מוקפת מחיצות וכן פירש רש"י בתחילת מי שהוציאוהו (מ"א ב' ד"ה הוליכוהו) הוליכוהו לעיר אחרת והרי היא מוקפת מחיצות דומיא דדיר וסהר וספינה, וכי ההיא דתניא שם (מ"ב ב') היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר שמותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה שעל כרחנו מדבר שיש שם מחיצות, ואע"ג דנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר בפרק בכל מערבין (ל"ב ב') משמע דנותן עירובו או ששבת שם שכל העיר כארבע אמות אע"פ שאין כאן מחיצות מכל מקום למובא שם מחוץ לתחום אינו חשוב כארבע אמות בלא היקף מחיצה.
<h2>דף מט.</h2>
בפרק מי שהוציאוהו ובפרק הדר (ע"ו א') אמר כי הבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן פת, אבל מכל בית ובית של אחרים גובין להם פת אחד שלם ומניחין הכל בבית אחד מבתי החצר או אם רצה אחד מבני החצר ליקח לחם אחד משלו ולזכותה לכל בני החצר הרשות בידו כאשר יתבאר, ובין כך ובין כך מברך המזכה או המקבץ העירוב ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יהא מותר להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הדרים בחצר.
<h2>דף מט:</h2>
שנינו בפרק מי שהוציאוהו מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר, שהוא בסוף אלפים ממקום רגליו ומשם לביתו אלפים ואמר שביתתי תחתיו, שלא סיים מקום, לא אמר כלום ובגמרא (נ' א') מפרש הטעם, אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו עד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשכה ארבעת אלפים אמה, ומפרש בגמרא (נ"א א') והוא שהיה מגיע לאותו אילן קודם שתחשך אם ירוץ בכל כחו, ואם אינו מכיר אילן או גדר או שלא למד הלכות תחומין ואינו יודע שיועיל לו ולא אמר כן אלא אמר תהא שביתתי במקומי זכה לו מקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח.
<h2>דף נא.</h2>
אומר היה ר"ת דבאלפים של תחום שבת וגבי עמוד גבוה עשרה ורוחב ארבעה ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים צריך שיהא הן ואלכסונן לכל צד ולא הוצרך לפרש אלא בדבר שהוא עגול כגון כוורת בפ"ק דשבת (ח' א'), וחולק עליו רבינו שמואל ואומר שמה שאומר בפרק מי שהוציאוהו (תד"ה כזה) שצריך אלכסון זהו דווקא לאלכסון העולם כיצד הרי שהעביר ארבע אמות בר"ה מצד מזרחית צפונית לצד מערבית דרומית אז צריך אלכסון אבל ממזרח למערב די בארבע אמות וכן תפרש באלפים של תחום שבת.
<h2>דף נא:</h2>
תניא בגמרא אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת ובשאר דברים אבל לא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי ואחר כך יחזור ללון בעירו לפי שלא אמרו לערב ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה לו שאין בידו פת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל ויצא העשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי ואח"כ יחזור ללון בעירו וזהו עיקרו של עירוב, והתירו לו לבעל הבית לשלח עירובו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו בשביל להקל עליו שלא יצטרך ללכת שם, והלכה כרבי יהודה לגבי רבי מאיר. ומסיק שם רב נחמן דאומר שביתתי במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא.
<h2>דף נט.</h2>
שנינו בפרק כיצד מעברין עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה, פירוש עיר של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ששים ריבוא של בני אדם ואינה חשובה רשות הרבים מפני שאינו דומה לדגלי מדבר, ונעשית של רבים, שניתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים, מערבין את כולה, בלא שום שיור שהרי היא כחצר של יחיד. ותני עלה בגמרא אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי [מבוי] בפני עצמו, פירוש (רש"י) אין מערבין אותה לחצאין הואיל ומתחילה היתה אחת אוסרין זה על זה הא למה הדבר דומה למבוי ששכחה אחת מן החצירות ולא נשתתפה בו שאוסרת על כולם, ומקשה הספר (נ"ט ב' ורש"י) אם כן מבוי [מבוי] בפני עצמו נמי היאך מועיל, למה לא יאסרו זה על זה מאחר שמתחילה היתה של יחיד והורגלו לערב את כולה ולהיות כל אחד אוסר זה על זה [ו]אפילו עשו לחי או קורה למבוי לא יועיל, ומתרץ הכא במאי עסקינן דעבוד דקה דאמר רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי, פירש רש"י דקה פתח נמוך בראש כל מבוי שגילו דעתם להסתלק כל אחד מחבירו. ורבינו חננאל פירש דקה איצטבא, אמנם לפנים בריש פרק כל גגות (פ"ט ב') גבי בנה עלייה על גבי ביתו ועשה לפניה דקה ארבעה הותר בכל הגגין כולן לא יתכן לפרש שם כלל אלא לשון פתח (נ"ט ב' תד"ה דעבוד) שעל ידי שעשה אותו פתח לצד הגגין גילה דעתו שמחזיק בהן והם לא הקפידו [לעשות כן] ומחלו אצלו (פ"ט ב' רש"י ד"ה הותר).
נחזור למשנתינו דפרק כיצד מעברין עיר של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא אם כן עשו לה שיור, ומסקינן (ס' א') בגמרא אפילו בית אחד בחצר אחת. פירוש אע"פ שנתמעטו אוכלוסיה והרי היא של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ומתחילה היתה של רבים ועוד שאם יערבו זאת יבא לערב של רבים והרי היא של רבים ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור שלא תשתכח תורת ר"ה ואותו שיור הרי הוא היכר כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה שהרי המקום הנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן (ע"פ רש"י ד"ה ושל ע"ש).
<h2>דף נט:</h2>
תניא בגמרא עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה, שמאחר שאינה מפולשת לשני פתחים אינה דומה לדגלי מדבר (רש"י ד"ה ואין). רבי זירא עירב לכולה מתא דרבי חייא ולא שבק לה שיור אע"פ שהיתה של רבים, אמר ליה אביי מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה דאמרי לי סבי דידה דרב חייא בר אשי הוה מערב לכולה מתא ואמינא ש"מ עיר של יחיד ונעשית של רבים היא. משמע מכאן שאם עשה לה שיור שהיה מודה אביי שעשה בטוב אע"פ שהיה סבור שעיר שהיתה של רבים והרי היא של רבים וזהו כמו שבארנו במשנה שעיר של רבים והרי היא של רבים שמועיל לה שיור (תד"ה ולא). ונראה לי שאין הדברים אמורים שעיר של רבים והרי היא של רבים שמערבין אותה אלא כגון ירושלם שדלתותיה נעולות בלילה ונחשבת מן התורה ע"י כן ככרמלית כאשר פירשתי בתחילת המצוה (דף רמ"ב ד' בד"ו [הו' בעירובין ב' א'] ע"ש).
<h2>דף ס.</h2>
שנינו שם הנותן עירובו בעיבורה של עיר והם המקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם הרי זה כנותנו בתוך העיר ששבת שם ולא עשה ולא כלום, שאין מודדין לו ממקום עירובו כלום אלא הרי הוא כבני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח העיר (ע"פ לשון המשנה והרמב"ם עירובין פ"ו ה"ה).
<h2>דף ס:</h2>
א"ר אידי א"ר יהושע בן לוי היה מודד ובא ממקום עירובו או ממקום שבא בדרך והחשיך לו וכלתה מדתו של אלפים פסיעות בינוניות בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר, שהעיר עולה במדות האלפים ולא ילך מחצי העיר ולהלן אפילו אמה אחת, ואם כלתה מדתו בסוף העיר שכל העיר מובלעת בתוך האלפים נעשית לו העיר כולה כארבע אמות ומשלימין לו את השאר, כיצד היתה עיר גדולה רחבה אלף אמה ומן העיר לעירובו פחות מאלף אפילו אמה אחת או פחות נמצאת כל העיר מובלעת בתוך האלפים תיחשב העיר כולה כארבע אמות וישלים תשע מאות וששה ותשעים אמות חוצה לה להשלים האלפים.
<h2>דף סא.</h2>
תניא בפרק כיצד מעברין שבת בעיר אפילו היא גדולה כאנטוכיא ובמערה אפילו כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ובמשנה שנינו מי שהיה בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה או להפך מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, פירוש נתחשב לו כל העיר כארבע אמות כאילו שבת שם, רבי עקיבא אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים, פירוש (ס"א ב') שמחלק בין נותן עירובו לשבת. ומסיק רבא לית דחש לה לדרבי עקיבא שאין הלכה כמותו.
<h2>דף סא:</h2>
שנינו עוד שם הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו, רבי אליעזר בן יעקב אומר אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה, ומפרש בגמרא (ס"ב א') שלדברי הכל חצרו של גוי הרי הוא כדיר של בהמה ומן הדין לא יאסור אלא קנס הוא שגזרו שיאסור כדי שיתרחקו מן הגוי פן ילמדו ממעשיו ובישראל אחד לא גזרו לדברי רבי אליעזר בן יעקב מפני שאין זה דבר מצוי שידור ישראל יחיד עם הגוי בחצר פן יהרגנו הגוי ועל כל דבר שאינו מצוי לא גזרו, אמר רב יהודה אמר שמואל (ס"ב ב' ותד"ה ורבי) הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, במסכת תענית בפרק שלשה פרקים (כ"ו ב') מפרש דהלכה דרשינן בפירקא, ורב הונא אומר מנהג כר' אליעזר בן יעקב, מפרש שם דמנהג בפירקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן, ורבי יוחנן אמר נהגו העם כרבי אליעזר בן יעקב, שם מפרש דנהגו אורויי נמי לא אורינן אבל אי עבוד לא מחינן בידייהו, והלכה כשמואל דא"ר יהושע בן לוי בפרק מי שהוציאהו (מ"ו א') הלכה כדברי המיקל בעירוב, וכן משמע בפרק הדר שסוברין אביי ורב יוסף כשמואל [ו]מתוך כך אומר ר"י דאותם יהודים הדרים יחידים בכרכים המוקפים חומה שיש שם מחיצות גמורות ודלתותיהן נעולות בלילה מותרים לטלטל בכולן בשבת מאחר שאין שם שני ישראלים אוסרין זה על זה. אומר שם (ס"ב א') שאין עירוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועלת במקום גוי, לפיכך שני ישראלים וגוי אחד הדרים בחצר אחת אין להם תקנה עד שישכרו ממנו רשותו ויעשה הגוי כאילו הוא אורח עמהם (ע"פ רמב"ם עירובין פ"ב ה"י). וכתב בהלכות גדולות (דף כ"ז ד') ואי מתא דגוים היא צריכין למיזבן רשותא מכל גוים דאית ביה כי היכי דתיקו מתא כולא ברשותא דישראל והדר ערבי. אומר שם (ס"ה ב') רבי יוחנן ששוכרין מן הגוי אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות היא שאינה ודאית אלא היכר בלבד, ואמר רבי יוחנן (ס"ו א') שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, ומסקינן (פ' א') שאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו אפילו היה שכירו או שמשו ישראל (ע"פ רמב"ם שם הי"ב ע"ש) דאמר רבא (ס"ד א') מבוי שאין הגוי רוצה להשכיר להם רשותו ילך אחד מהם וישאל מקום מן הגוי להניח בו חפציו ואם ישאילנו לו נעשה כשכירו ולקיטו שהרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו. והא דאמר רבי יוחנן בירושלמי ישראל וגוי שהיו דרין בבית אחד צריכין ישראל [לבטל] והגוי להשכיר יש לפרש שלשם מדבר ששניהם שותפים בבית ואין נחשב הישראל כשכירו של גוי (עירובין ס"ו א' תד"ה מערב ועי' יפ"ע). ואמר רבי יוחנן (ס"ו א') מה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולן אף שוכר מן הגוי חמשה ששרויין בחצר אחת אחד שוכר על ידי כולן, ואותו ששכר מערב עם שאר הישראלים ויותרו כולן (ע"פ רמב"ם שם ה"י). רבינו חננאל פוסק כרבי יוחנן שאומר למעלה שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, ואחר כך מבטלין רשותן לאחד מהם ואותו לבדו מותר להוציא (ע"פ רש"י ס"ה ב' ד"ה דאתא), אע"פ ששמואל חולק עליו ואומר כל מקום שהבעלי בתים אוסרין זה על זה [ואם] היו רוצים לערב מערב שבת אין יכולין לערב כגון שהיה שם גוי או אפילו לא היה שם גוי מע"ש שיכולין לערב כאשר יתבאר ובא הגוי בשבת שביטל העירוב אין מבטלין, מכל מקום הלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל וכדברי המיקל בעירוב, ורבינו יצחק פוסק כשמואל שהרי שם בפרק הדר (ע' ב') מפרש סתם תלמודא הברייתא כשמואל דתניא זה הכלל כל שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת כולה כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום גוים מחיצות בשבת ואומר שם זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין וזהו דלא כרבי יוחנן כדמוכח שם למעלה (ס"ז א') דבעי מיניה רב חסדא מרב ששת שני ישראלים וגוי הדרים בחצר אחת ולא שכרו ולא עירבו ומת הגוי בשבת מהו לבטל זה לזה, אליבא דרבי יוחנן דאמר לעיל (ס"ה ב') כשבא הגוי בשבת ששוכרין ממנו ואחר כך מבטלין לא תבעי לך דהשתא תרתי עבדינן שכירות וביטול לחודיה [חדא] מיבעיא ודאי מבטלין כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין שוכרין אמר ליה אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין, הא למדנו שמה שאומר סתם התלמוד זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין שזהו דלא כרבי יוחנן (ס"ו א' תד"ה יפה).
<h2>דף סה:</h2>
אומר שם ר' אפס שהגוי שהשכיר מגוי ואין השוכר כאן אלא המשכיר אם אין המשכיר יכול להוציא השוכר עד זמן שכירותו אין שוכרין מן המשכיר ואם יכול להוציאו שוכרין ממנו. פירש רבינו שלמה בפירושים אחרונים שאותם ששאלו דבר זה לרבי אפס היו יראים שמא יבא הגוי השוכר בשבת ואז היה בטל העירוב אפילו יחזרו וישכרו ממנו, ולא דמי לספינות קשורות שעירבו מזו לזו בפרק הזורק (שבת ק"א ב') שאומר שם דנפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון דהתם שאני שלא היו הספינות עומדות ליפסק, ומשמע עוד שרוצה לומר שאם לא היה בא לא היה אוסר וזהו כרבי יהודה דתנן בפרק כיצד משתתפין (פ"ו א') המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו אוסר רבי יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת רבי שמעון אומר אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח מדעתו, אבל לא אצל בנו ואמר רב שם הלכה כרבי שמעון, ולעניין נכרי יש לפסוק כרבי יהודה דאמר רבי יהושע בן לוי (מ"ו א') הלכה כדברי המיקל בעירוב, ואף על פי שרבי יוחנן חלק על זה (הספק) [הפסק] דרבי יהושע בן לוי דלגמרי כולל בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ב') דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה אפילו יהא מחמיר ואפילו בעירוב מדבעי שם לדקדק דרב לית ליה הני כללי דרבי יוחנן מדאשכחן דפסיק כרבי שמעון בההיא דעירוב, מכל מקום דברי רבי יהושע בן לוי עיקר (תד"ה דאתא וד"ה איקלעו) שהרי בסדר התנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם פוסק כרבי יהושע בן לוי בכל מקום אפילו לגבי רבי יוחנן כל שכן לגבי רב ושמואל, וגם מזה תוכל לדקדק שמה שאמר שמואל בפרק חלון (פ"א ב') כל מקום שאמר רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו שאין הלכה כמותו אליבא דרבי יהושע בן לוי אלא אם כן הוא מיקל.
<h2>דף סו:</h2>
הלכה כרבי יוחנן שאומר יש ביטול רשות מחצר לחצר וגם אומר שם (ס"ח א') רבא אנא כרבי יוחנן סבירא לי. ואומר רבינו יצחק דהוא הדין מבית לבית ומעשה בא לפני רש"י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם ע"י שביטלו רשותם לאחד, ואין זה הביטול מועיל (בעירוב) [כעירוב] שהרי בעל הבית אינו יכול להוציא כליו מן החדר שעיכב לעצמו ולא ביטלה אל רשות חבירו מפני שדומה כחוזר בו מביטולו כאשר יתבאר וכיון שמפסיד בדבר אם כן לא בטלת תורת עירוב, וחולק היה רבינו יעקב ואומר שאין ביטול רשות מבית לבית מאחר שלא נתפרש בדברי שמואל ורבי יוחנן, ועוד בפרק הדר (ס"ז ב') באותו תינוק שהיו רוצין למולו בשבת ונשפכו מים חמין שלו שחממו מאתמול והתירו לומר לגוי שיביא מים חמין מתוך ביתו של רבה ואף על פי שלא עירבו לפי שלא מצינו תקנה בעניין אחר ולמה לא בטלו כולן רשותן לאותו בית שהיה בו הקטן אלא ודאי אין ביטול רשות מבית לבית, ואומר רבינו יצחק דאין משם ראיה דעל כרחך חצרות ומבוי היו שם כמו שאומר שם והא לא ערבינן והא לא שתפינן והיו יכולין להביא החמין על ידי ביטול דרך חצרות ומבוי לבית שהיה בו התינוק ומה שלא עשו כן שמא מפני שלא היו שם הבעלים (ע"פ תו' ס"ד א' ד"ה אם).
<h2>דף סח.</h2>
אומר רבינו יצחק שצריך ליזהר כשאדם עושה עירוב שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו כגון אותן דברים שתיקן לכבוד השבת או אם יש לו ככר נאה שקורין גאשטי"ל או פאשטידא וכיוצא בו כדאיתא בפרק הדר שאומר אביי שלא שיתף במבוי שלו מפני שאם היה מקנה להם פת משלו והיה אחד מהם צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממנו לא היה יכולת בידו לוותר את שלו בכל השבת לכך נמצא שאין בלבו להיות להם בו חלק גמור ובטל השיתוף.
<h2>דף סח:</h2>
איתמר בפרק הדר רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין, והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי ואע"ג דאמר רבא אנא כשמואל סבירא לי מ"מ קיימא לן כרב אשי דהוא בתראה דאסקיה לדרב ושמואל בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ומעמיד רב כרבנן ושמואל כרבי אליעזר ש"מ דהילכתא כרב, וכן פסק רב אלפס, לפיכך שנים הדרים בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה.
<h2>דף סט:</h2>
תניא ישראל משומד המשמר שבתו בשוק הרי הוא כישראל ומבטל רשות ומחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי ואינו מבטל רשות לישראל עד שישכור.
שנינו בפרק הדר ומפרש לה בגמרא כך, אנשי החצר ששכח אחד מהן ולא עירב עם האחרים ומחמת שהיה אוסר עליהן להוציא מבתיהם לחצרו עמד וביטל להם רשות חצרו אבל לא רשות ביתו או אפילו ביטל רשותו סתם כך המשפט שרשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל לפיכך אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר ובתים שלהם מותרין להוציא מהם לחצר לו ולהם, ואם ביטל גם רשות ביתו כל הבתים מותרים לו ולהם שהרי לא נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם והאורח אינו נאסר. והמבטל רשותו אומר שם (ע' א') רבא שצריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד, שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך (ע"פ רמב"ם עירובין פ"ב ה"ב). ואם אלו הרבים שערבו בטלו רשותם לזה שלא עירב הוא מותר שהרי כל הרשות שלו והם אסורין שאין אומרים יהיו כאורחין אצלו שאין רבים אורחין אצל אחד (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). היו אלו שלא עירבו שנים יכולין לבטל רשותם לאותם שעירבו אבל אם אותם שעירבו בטלו להם רשותם אין מועיל להם כי שניהם אוסרין זה על זה ואפילו חזר האחד שלא עירב וביטל רשותו לשני שלא עירב הרי זה אסור מאחר שבשעה שבטלו להם המערבין היה אסור (ע"פ רמב"ם שם ה"ד ע"ש). היו שלשה בעלי בתים בחצר [אחד] השנים עירבו והשלישי לא עירב אם האחד שעירב ביטל רשותו לאותו שלא עירב אין זה הביטול מועיל מפני שחבירו אוסר עליו (ע' א' ורש"י ד"ה אבל) אבל השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד מאותם שעירבו והשני שעירב יבטל גם הוא לחברו שעירב את רשותו. ומסיק שם (ע' ב') רב נחמן שאם מת בעל הבית יורשו מבטל רשותו.
שנינו שם מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד לאותו רשות שנתן אוסר דברי רבי מאיר מפני שדומה כחוזר בו מביטולו ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. והלכה כרבי יהודה.
<h2>דף עא:</h2>
תניא בפרק הדר במסכת עירובין מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין ומשתתפין למבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. ותניא בפרק חלון (פ"א א') בכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא לחצר בלבד, כך הגירסא בספרים ישנים ובפירוש רבינו חננאל, ובפרק בכל מערבין (כ"ז א') אמר שמערבין ערובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות בכל דבר חוץ מן המים בפני עצמן והמלח בפני עצמו אבל במים ובמלח מעורבין יחד מערבין. בפרק חלון (פ' ב') אמרינן שאין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד ואפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה. ואמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת עדשים, ומר עוקבא משמיה דשמואל אמר (שם) מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן.
בפרק הדר ובפרק חלון (פ' ב') אמרינן שהמשתתפין במבוי צריכין לערב בחצרות שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות, פירש רבינו שלמה בפרק חלון שלא לשכח תורת עירובי חצרות מתינוקות הבאים הילכך מקילינן ביה להכשיר בשירי עירוב כל שהו. וכן פירש רבינו משה (עירובין פ"א הי"ט) ונותן טעם לפי שאין מערבין בפת אלא בחצר לפיכך אין התינוקות מכירין מה הוא שיתוף המבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת עד כאן דבריו, וזהו כדברי האומר בפרק הדר דאם נשתתפו בפת בחדא סגי והלכה כמותו להקל בעירוב, ופירש ר"י בחדא סגי אם נשתתפו במבוי בפת (ע"א ב' תד"ה בפת). ובפרק מי שהוציאוהו (מ"ו ב') פירש רבינו שלמה (ד"ה ולא אמרו) שלא לשכח תורת עירובי תחומין מדורות הבאים דעיקר עירוב בתחומין הוא. ובירושלמי (דף מ"ט ב') מפרש אמר רבי יהושע בן לוי מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום, מעשה באשה אחת שהיתה דובבת לחברתה ושלחה עירובה ביד בנה נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא אמר קומי אימוי אמרה הכין הות רחמא ולא הוינא ידענא מתוך כך עשו שלום ביניהן וזה מה שאמר הכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, פירוש מפני מה מערבין בחצרות אחר שנשתתפו במבוי, דובבת שונאה כמו בעל דבבא, אמר קומי אימוי סיפר לאמו מה שעשתה לו. ונראין הדברים כי לא לחלוק על משנתנו בא אלא אומר שגם טעם זה ראה עם טעם משנתנו.
<h2>דף עב:</h2>
בפרק הדר אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה הסכך, בכ"ף [נ"א בבית] גריס רבינו חננאל, שאומר על חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד לא נחלקו בית שמאי ובית הלל שאם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה שצריכים עירוב לכל חבורה וחבורה על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה שבית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן. אומר רבינו יצחק שמה שאמר דצריך עירוב לכל חבורה וחבורה זהו שבכל אחד ואחד יש לו פתח פתוח לחצר שאם לא כן הייתי אומר פנימי נותן עירובו ודיו לשמואל ולר' יוחנן שני הפנימים (ע"ב א' תד"ה ומודין) דאיתמר בסוף פרק הדר (ע"ה ב' ורש"י) אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן עירובו ודיו, פירוש שכולן נחשבין בית שער זה לזה שהרי החיצון בלבד פתוח לחצר וכולם דריסת רגליה עליו ופנימי דורס על כולן לפיכך כולן נחשבין בית שער חוץ מן הפנימית ושנינו שם (פ"ה ב') שהדר בבית שער אינו אוסר, הילכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר לערב את חצרן הפנימי בלבד נותן פת בעירוב והשאר אין צריכין, ור' יוחנן אומר שני הפנימים נותנים. אע"פ שהתשיעי הוא בית שער לעשירי בית שער דיחיד לא שמיה בית שער לעניין זה פירוש ואוסר הואיל ועשוי לדירה, והא דאמרינן בפרק כיצד משתתפין (פ"ה ב') דבית שער של יחיד אינו אוסר זהו בבית שער שאין עשוי לדירה (ע"ה ב' תד"ה ורבי). ופוסק רבינו יצחק שאם יש לאדם סופר או מלמד בביתו או כעין אותם בחורים הבאים ללמוד תורה ושרוי כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו, לא מיבעיא אם כולן אוכלין מככר אחד שאין אוסרים זה על זה, אלא אפילו כל אחד אוכל משלו וישן בחדרו אין אוסרים זה על זה, מאחר שכולן משתמשים באותו הבית בכל עיסקי תשמישם ובאפייה ובישול ובכל דבר ונחשבין כולם כאילו אוכלין וישנים במקום אחד אע"פ שיש להם פתח לצד ר"ה שהכל נקרא על שם בעל הבית, ועוד שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה ויכול לסלקם (ע"ב א' תד"ה ומודין).
שנינו שם האחין האוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד. פירש רבינו שלמה, וישנים בבתיהם, והם ואביהם ואחרים עמהם דרים בחצר אחת, אם רוצים אותם אחרים לערב עם אביהם בחצר צריכין בניו כולם לתת כל אחד פת ומפרש הטעם בגמרא (ע"ג א') מגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי, ומסיים בה (במשנה ורש"י) לפיכך [אם] שכח אחד מהם ולא עירב מבטל רשותו, אימתי בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם היה העירוב בא אצלן, שכל עירוב בני החצר בא אצל אביהם [ש]לא הוזקקו לערב דאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ט א') בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת והם כולם נמשכים בו, או שאין עמהן דיורין אחרים, שאין אחרים מזקיקין אותם לערב, אין צריכין לערב, דכיחידים הם, ומקשינן בגמרא (שם ורש"י) שמע מינה מקום לינה גורם, דאי הוו ישנים בבית אביהם אפילו מוליכין עירובן למקום אחר אין צריך לערב אלא אביהם בלבד ונימא תיהוי תיובתא דרב דאמר לקמן מקום פיתא גרים והרי אלו אוכלין אצל אביהן וחושבן כחלוקין, ומתרץ אמר רב במקבלי פרס שנו, פירוש אינם אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא הוצאתם מקבלין מבית אביהם. ואף על גב דמקום לינה ופיתא בבתיהם מהני מה שאוכלין משל אביהם דאם היה עירוב בא אצלו או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב (תד"ה במקבלי). ובגמרא מסקינן שדין תלמיד אצל הרב כדין הבן אצל האב.
<h2>דף עג.</h2>
איתמר בפרק הדר רב אמר מקום פיתא גורם ושמואל אמר מקום לינה גורם, והלכה כרב לגבי שמואל. ולפיכך מי שהיה לו בחצר חברו בית שער שהרבים דורסים בו או אכסדרה ומרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו (ע"פ לשון רמב"ם עירובין פ"ד ה"ח וע"ש).
<h2>דף עג:</h2>
מסקינן שם לרב נחמן בפרק קמא (ה' א') ולרב בפרק הדר שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, שני בתים לחצר ושתי חצרות למבוי וכן פירש גם רבי יוחנן בירושלמי דפרק קמא (דף ה' ב') ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו, אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו או בפס רחב ארבעה מרוח אחת, חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי ונתרת בלחי וקורה, ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו או שאין (ברחבו) [בארכו] ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ע"פ רמב"ם שבת פי"ז הל' ז'—ח').
<h2>דף עו.</h2>
בפרק מי שהוציאוהו (מ"ט א') ובפרק הדר אמר כי הבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן פת, אבל מכל בית ובית של אחרים גובין להם פת אחד שלם ומניחין הכל בבית אחד מבתי החצר או אם רצה אחד מבני החצר ליקח לחם אחד משלו ולזכותה לכל בני החצר הרשות בידו כאשר יתבאר, ובין כך ובין כך מברך המזכה או המקבץ העירוב ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יהא מותר להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הדרים בחצר.
שנינו בפרק חלון [חלון] שבין שתי חצרות בתוך עשרה ומפרש בגמרא שיהא קצת ממנו ואפילו משהו בתוך עשרה לקרקע, אם רצו מערבין שנים, כלומר שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורין זו עם זו, ואם רצו מערבין אחד שיתנו עירובין של חצר זו באחרת ויערבו עמהם ויהיו אחד, וגרסינן בגמרא (ע"ו ב') אמר רב נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפילו למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין יחד מאי טעמא כיון דאית ליה גג כמאן דמלי דמי ובלבד שיהא בחלון ארבעה על ארבעה שבפחות מכאן לא יחשב פתח. בפרק כיצד מעברין (נ"ט ב') אמרינן שכותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה אם יש שם סולם הרי הסולם נחשב כפתח אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אבל אם אין שם סולם אין מערבין אלא שנים.
<h2>דף עט:</h2>
המערב לכל בני מבוי או לכל בני חצר אם רוצה לזכות להם משלו יזכה להם על ידי מי שאין ידו כידו דתנן בפרק חלון כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית של שיתוף ואומר הרי זה לכל בני מבוי ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה להם על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו. ואומר שם (פ"א ב') שאין צריך להודיע לבני חצר ולבני מבוי שעירב להם וזיכה להם שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו. אומר ר"ת (ע"ט ב' תד"ה ומזכה) דלרבי יוחנן דאמר גבי מציאה בפרק שנים אוחזין (י"ב, ב') לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול הוא הדין בכאן, וצריך להזהר שלא לזכות בעירוב על ידי בנו הגדול שמאחר שסמוך על שלחנו ידו כיד אביו, ואף על גב דשמואל חולק עליו שם ואומר דגדול גדול ממש הלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל, ואין לתמוה היאך יש יד לקטן לזכות דמה נפשך אמה העבריה קטנה היא שהרי יוצאה כשתביא שתי שערות, ואע"ג דבמקום אחר אין קטן זוכה לאחים הא אמרינן בפרק התקבל (גיטין ס"ד ב') דשתופי מבואות דרבנן ולכך זוכה. והא דאמר שמואל שם פרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ט א') עירוב משום קניין וקטן לאו בר אקנויי הוא מפרשין שם (מ"ט ב' תד"ה וקטן) דבבית [ד]קטן רוצה לומר. ואם תאמר אמה העבריה היאך זוכה והלא היא סמוכה על שלחן רבה ואומר רבינו תם דבשכרה אוכלת, ועוד אומר רבינו יצחק דאין נחשב כידו מפני סמיכת השלחן אלא דווקא בנו (ע"פ המשך התו' ע"ט ב'). והרב רבי שמשון מפלייאר"א פסק כשמואל. וכתב רבינו שמשון ברבי אברהם בפרק קמא דבבא מציעא וכדברי זקני הרב רבי שמשון נראה מתוך סוגית הירושלמי דעירובין פרק חלון (דף מ"ח ב'—מ"ט א') דאין מביא כלל שם דברי רבי יוחנן אלא מוכחת הסוגיא שמדבר בקטן ממש, ובירושלמי דבבא מציעא (דף ד' א') מביאו עד כאן לשונו. וכן בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון (דף כ"ח ב') לא הביא כלל דברי רבי יוחנן אלא משמע לגמרי שסוברין כשמואל, וכן רבינו משה (עירובין פ"א ה"כ). ובירושלמי דמעשר שני (דף כ"ג ב') גרסינן תמן תנינן הפעוטות מקחן מקח וכו' והתנינן אבל אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים רבנן דקיסרין אמרי כאן כשיש בו דעת כאן בשאין בו דעת משמע דבעירובין קטן קטן ממש לבני ארץ ישראל שהיו תלמידי רבי יוחנן. גרסינן בפרק חלון (פ' א') אמר רב נחמן נקטינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות, וכן עירובי תבשילין אמר רב יהודה אמר שמואל צריך לזכות, וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת ויהי בשלח (נ') דגם עירובי תבשילין צריך לזכות. עוד שם (ע"ט ב') אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. פירש רבינו שלמה (ד"ה צריך) כשהוא מזכה אותה להם שכל זמן שהיא ברשותו אינה זכיה, וכן תניא בתוספתא (עירובין פ"ו ה"א) אם משלהם אין צריך לזכות ואם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם.
<h2>דף פ.</h2>
כבר הזכרנו למעלה (דף רמ"ג ב' בד"ו [הו' בעירובין ע"ט ב']) מה שאמר רב נחמן בפרק חלון נקיטינן עירובי תחומין צריך לזכות כלומר שאם עשה אחד עירוב על כולם צריך לזכות להם על ידי אחר שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המערבין. וכשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין ואומר בזה העירוב יהא מותר לי להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח ואם היה אחד מערב על ידי רבים אומר בזה העירוב יהא מותר לפלוני ופלוני להלך ממקום זה אלפים לכל רוח (רמב"ם עירובין פ"ו הכ"ד). שנינו בפרק חלון (פ"א ב') אמר רבי יהודה במה דברים אמורים שאין מערבין לאדם אלא מדעתו בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו, ובתחומין חוב הוא לו כי שמא לא ירצה לערב באותו הרוח שעירב לו זה. תנו רבנן בפרק כיצד משתתפין (פ"ב ב') מערב אדם עירובי תחומין ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב [לא] על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן, ומסקינן שם שאם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו, עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן, ואמר רב אסי (פ"ב א') קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו (ע"פ רמב"ם שם הכ"א). שנינו בפרק בכל מערבין (ל"א ב') השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר שיאמר לאחד כשר לקבלו ממנו הרי זה עירוב, ומעמידו בגמרא והוא שיהיה עומד ברחוק עד שיראה זה הפסול מגיעו אצל הכשר. עוד מסיק בגמרא בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות קטן גובה את העירוב.
אמר ר"י דאע"ג דמסקינן בפרק חלון דאשתו מערבת שלא מדעתו מכל מקום אינה יכולה לזכות לאחרים שלא מדעתו, ואם אין הבעל והאשה בעיר צריך לדקדק אם יכולין בני הבית לערב כלל שהרי שנינו שם (פ' ב') דנתוספו דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע אם דעתן בעירוב, ופירש רבינו שלמה כגון שמערב משלהן.
<h2>דף פ:</h2>
בפרק חלון מפרש כמה שיעור שיתופי מבואות ומפרש שם י"ח גרוגרות הם שעור שתי סעודות לפיכך צריך שיהא בו אוכל כי"ח גרוגרות. אבל גרוגרות עצמן אם שיתף בהן צריך קב (כ"ט א'). ובזמן שיש שם בעלי בתים מרובים יתר על שמנה עשר שיעור השיתוף שתי סעודות לכולן שהן כשיעור שמנה עשר גרוגרות וכשהם י"ח או פחות כגרוגרת לכל אחד ואחד. ובפרק בכל מערבין (כ"ט ב') מסקינן שדבר שמטבילין בו כגון חומץ ומלפתין בו את הפת כגון בשר צלי שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות, ומפרש שם (כ"ט א' ע"ש ובתד"ה חומץ) שאם נשתתפו ביין מבושל הרי הוא כחומץ, ושיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות וזהו רביעית כדאמר בפרק (כיצד משתתפין) [הדר] (ס"ח א') וליקני להו רביעיתא דחלא בחביתא. ואם נשתתפו ביין חי שיעורו שתי רביעיות לכולן וכן בשכר שתי רביעיות, ביצים שתים משתתפין בהם אפילו הן חיות כדאמר רב שימי בר חייא (ל' א'), ותניא (כ"ט א') רבי שמעון בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק עשרה אגוזים וחמשה אפרסקים ושני רימונים ואתרוג אחד, ומסקינן קב גרוגרות ומנה דבילה, ואמר רב יוסף (כ"ט ב') תמרים בקב, ואמר רב נחמן (כ"ט א') תפוחים בקב. פירוש (רש"י) עוכלא שמינית של ליטרא אמנם בתוספתא גרסינן וכמה היא עוכלא אחד מחמשה ברובע ומביאה בפרק הספינה (ב"ב צ' א' ע"ש ברשב"ם פ"ט ב' ד"ה תומן). במה דברים אמורים בתחילתו אבל בסוף הלכה כרבי יוסי דאמר (פ' ב') שירי עירוב בכל שהו.
<h2>דף פא:</h2>
הנה סדרנו עירובי תחומין כאן עם עירובי חצירות שהוא מדברי סופרים מפני שגם עירובי תחומין של אלפים אמה מדברי סופרים כמו שבארנו בספר מצות לא תעשה (ס"ו) דאף על גב דשמעינן ליה לשמואל בפרק חלון שפוסק כרבי יהודה בעירובין ואילו בפרק בכל מערבין (ל"ה א'—ב') סובר רבי יהודה תחום אלפים דאורייתא גבי ספק עירוב, בזאת אין הלכה כרבי יהודה אלא כרבי יוסי שאומר שם ספק עירוב כשר דתחומין דאלפים דרבנן, ועוד בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו א') אמר ליה רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן וכו' ובפרק בכל מערבין (ל"ז ב') גרסינן מאן תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' ואין רוצה לומר דקסבר עירובי תחומין דאורייתא, וגם אמר רבי יהושע בן לוי (מ"ו א') הלכה כדברי המיקל בעירוב גם בתחומין, ובסוף פרק כיצד מעברין (ס"א ב') אומר לית דחש ליה להא דרבי עקיבא שמחמיר בתחומין, והא דבסוף פרק קמא (י"ז ב') תני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ומחזר שם רב אשי ליישב דבריו אליבא דרבי חייא מפרש ליה וליה לא סבירא ליה, אלא ודאי כן הלכה שתחום אלפים מדבריהם כמו שמוכיחות הראיות הכתובות למעלה.
<h2>דף פה:</h2>
שנינו בפרק כיצד משתתפין הנותן עירובי חצרות בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב והדר שם אינו אוסר על בעל החצר שאין (לו) זו דירה, בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו, ולפנים (דף רמ"ד ד' בד"ו [הו' בעירובין ע"ג א']) יתבאר שאינו אוסר עד שיהא מקום פיתא, רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. ומפרש שם (פ"ו א') אפילו אין לבעל הבית שם כי אם יתד של מחרישה הרי זו תפיסת יד ואינו אוסר אפילו יהא מקום פיתא, והלכה כדברי המיקל בעירוב (מ"ו א'). ואומר שם בגמרא שאם הניחו השיתוף אפילו באכסדרא ומרפסת או בבית קטן שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות או אפילו בחצר הרי זה שיתוף, אבל עירוב אין מניחין בבית קטן כל כך דתניא בפ"ק דסוכה (ג' א') בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו ממערכי המלחמה ואין מערבין בו ואין משתתפים בו ואין מניחין בו עירוב שמאחר שאינו ראוי לדירה אין מניחין בו עירוב אבל שיתוף מניחין בתוכו כאשר ביארנו, ואף על גב דאמרינן בפרק כיצד משתתפין (פ"ה ב') שיתופי מבואות בחצר שבמבוי בפרק הדר פירש רבינו שלמה (הו"ד בתו' ע"א ב' ד"ה בפת וע"ש) דכל שכן בבית וכן משמע בירושלמי דפרק הדר (דף מ"ד א').
<h2>דף פו.</h2>
בור שבין שתי חצרות חציו בזו וחציו בזו אין ממלאין ממנו בשבת מפני שממלא מרשות חברו אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כך שנינו בפרק כיצד משתתפין ומסיק רב יהודה בגמרא אליבא דבית הלל שצריך שתהא המחיצה עשרה חוץ למים וטפח בתוך המים דתני יעקב קרחה צריך שישקע ראשי הקנים טפח בתוך המים שבית הלל מצריכין היכר מחיצה מלמעלה כך פוסק רבינו חננאל ורבינו יצחק ולא כשיטת רש"י (תד"ה צריך), ואין הלכה כרבי יהודה שאומר במשנה כי הכותל המפסקת בין החצירות העוברת על פי הבור עולה להן משום מחיצה. ועוד פוסקין הלכה כרב נחמן אמר רבה בר אבוה שאומר שם שאם עשו על פי הבאר קורה רחבה ארבעה זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד השני אע"פ שהדלי הולך במים מצד זה לצד זה אין לחוש שקל הוא שהקלו במים.
<h2>דף פז.</h2>
עוד שנינו שם אמת המים שעמוקה עשרה ורחבה ארבעה, שיש לה דין כרמלית, העוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת אלא א"כ עשו [לה] מחיצה גבוה עשרה טפחים בתוך אוגניה על פני רחבה בכניסה וביציאה שיהא ניכר שבשביל אמת המים נעשת מחיצה זו, ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת שאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא במקום שנראית שנעשית מחיצה זו להתיר המים. ופירש רב אלפס שצריך שתהא מחיצה זו משוקעת במים להבדיל בין מים למים כמו שבארנו למעלה [הו' בעירובין פ"ו א']. והוא הדין אם היה ברחבה שבתוך החצר יתר מעשר אע"פ שאין בגובהה עשרה שצריך מחיצה שכל יתר מעשר פרצה היא ומפסדת המחיצה וגם אסור לטלטל בחצר אלא אם כן נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהו או פס רחב ארבעה טפחים מרוח אחת (ע"פ רמב"ם שבת פט"ו הי"ב ע"ש בראב"ד ומ"מ).
<h2>דף פט.</h2>
כשעמד שלמה המלך ובית דינו וראו כי היו בני אדם אומרים כיון שהבית מיוחד לאדם אחד והחצר מיוחדת לרבים ואע"פ כן מותר להוציא מן הבית לחצר שהיא מיוחדת לרבים או חצר שהיא של אדם אחד מותר להוציא ממנה למבוי שהוא מיוחד לרבים וכן מן הבתים לרחובות העיר שרבים בוקעין בהן ובזה היו טועין לומר מעתה אין ההוצאה מלאכה ומותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה, עמד שלמה ותיקן שלא יטלטלו מן הבית לחצר שיש בתוכו בעלי בתים אחרים אלא ע"י עירוב ולא יטלטלו מן הבית למבוי אלא ע"י שיתוף והעירוב שעושין בחצרות והשיתוף שעושין במבואות עושה הכל רשות אחד ועל ידי כן מותרין להוציא, ומעתה לא יטעו לומר שמותר להוציא מרשות היחיד לסרטיא ופלטיא גדולה ולכל ר"ה גמורה שאין יכולין לערב שם (עי' רמב"ם עירובין פ"א הל' ד'—ה').
שנינו בפרק כל גגות רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות לכלים ששבתו בתוכם רשות אחד הן לטלטל מזה לזה ואפילו הן של בעלים הרבה ולא עירבו יחד ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, והביאום לחצר ע"י שעירבו אסור להוציאם מחצרן לחצר אחרת או לגג או לקרפף בלא עירוב. ובסוף פרק עושין פסין (כ"ד א') מוכיח דקרפף יתר מבית סאתים לרבי שמעון הוי כרמלית לטלטול כיון דלא הוקף לדירה אלא מדבר בקרפף שאינו יותר מבית סאתים ולכך מותר לטלטל בתוכו. ובפרק עושין פסין (כ"ג ב') תניא קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור שהרי הוא ככרמלית נטוע רובו הרי הוא כחצר ומותר. ובגמרא (צ"א ב' ורש"י) תניא גג וחצר אכסדרא ומרפסת (כולן רשות אחד הן) קרפף ומבוי כולם רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכן. בית סאתים שלא הוקף לדירה אם ארכו כשנים ברחבו שהוא מאה על חמשים כחצר המשכן מטלטלין בו היה ארכו יתר על שנים ברחבו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות (כ"ג א'—ב'). אמר רב (צ"א א') הלכה כרבי שמעון, והוא שלא עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה שעתה אין מצוין כלי הבתים בחצר אבל עירבו חוששין שמא יבא מכלי הבתים ששבתו בתוכן והוציאן לחצר שיוציאם לחצר אחרת, ובזו אוסר רבי שמעון, ורבי יוחנן אמר מי לחשך בין עירבו בין לא עירבו פירוש מי לחש באזניך דבר זה לומר והוא שלא עירבו כי זה אינו כלום כי הלכה כרבי שמעון אף בעירבו ושמואל סובר שם כרבי יוחנן וכן הלכה, לפיכך כלי ששבת בתוך החצר בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג ומן הגג לגג אחר הסמוך לו ומן הגג אחר לחצר שנייה ומחצר שנייה לגג שלישי ומגג שלישי למבוי אף על פי שלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו וכן מן המבוי לגג רביעי עד שיעבירנו בכל המדינה כולה ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן עירבו כל אנשי המקומות האלו עירוב אחד (ע"פ רמב"ם עירובין פ"ג הל' י"ט).
<h2>דף פט:</h2>
שנינו בפרק כיצד מעברין (נ"ט א' ורש"י) עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה, פירוש עיר של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ששים ריבוא של בני אדם ואינה חשובה רשות הרבים מפני שאינו דומה לדגלי מדבר, ונעשית של רבים, שניתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים, מערבין את כולה, בלא שום שיור שהרי היא כחצר של יחיד. ותני עלה בגמרא אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי [מבוי] בפני עצמו, פירוש (רש"י) אין מערבין אותה לחצאין הואיל ומתחילה היתה אחת אוסרין זה על זה הא למה הדבר דומה למבוי ששכחה אחת מן החצירות ולא נשתתפה בו שאוסרת על כולם, ומקשה הספר (נ"ט ב' ורש"י) אם כן מבוי [מבוי] בפני עצמו נמי היאך מועיל, למה לא יאסרו זה על זה מאחר שמתחילה היתה של יחיד והורגלו לערב את כולה ולהיות כל אחד אוסר זה על זה [ו]אפילו עשו לחי או קורה למבוי לא יועיל, ומתרץ הכא במאי עסקינן דעבוד דקה דאמר רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי, פירש רש"י דקה פתח נמוך בראש כל מבוי שגילו דעתם להסתלק כל אחד מחבירו. ורבינו חננאל פירש דקה איצטבא, אמנם לפנים בריש פרק כל גגות גבי בנה עלייה על גבי ביתו ועשה לפניה דקה ארבעה הותר בכל הגגין כולן לא יתכן לפרש שם כלל אלא לשון פתח (נ"ט ב' תד"ה דעבוד) שעל ידי שעשה אותו פתח לצד הגגין גילה דעתו שמחזיק בהן והם לא הקפידו [לעשות כן] ומחלו אצלו (פ"ט ב' רש"י ד"ה הותר).
<h2>דף צד:</h2>
גרסינן בפרק עושין פסין (עירובין כ"ה א') קרפף בית שלש וקירה בו בית סאה אמר רבא אויר קרויו מייתרו מבית סאתים ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם משום דעביד כי ארזילא, ור"ח גריס כי ערסלא כמלונה במקשה מתרגמינן (ישעי' א' ח') כערסלא דמכתותא והם חבלים מתוחים מאילן לאילן כעין מטה שישן עליהם השומר בלילה ותחתיהן יושב בצל ביום ותחתיהן פתוח מכל צד ולהכי קאמר רבא דאויר קרוי מייתרו, והלכה כרבי זירא דמיקל בעירוב דאף בענין זה אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וכן באכסדרה בבקעה בפרק כל גגות פסקינן כרב דאמר פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית וכלישנא קמא דמיקל דאית ליה פי תקרה אפילו ביתר מעשר שהרי כל הסוגיא כאותו לשון וכן פסק ר"ח. ואומר ר"ת דמשתי רוחות לא אמרינן פי תקרה במקום שמפולשת משני עבריה כדמשמע בפ"ק דסוכה (י"ח ב') במחלוקת דאביי ורבא גבי אכסדרה (עירובין פ"ו א' תד"ה קורה) ושם פירש רש"י דלא אמרינן פי תקרה אא"כ יש בתקרה עובי טפח (פ"ו ב' תד"ה גזוזטרא). ופי תקרה מועיל אפילו גבוה מעשרים, ובאיסקופת בית בפ"ק דשבת (ט' א') הוצרך להעמידה בשקירה בשתי קורות דאם בקורה אחת הייתי אומר פי תקרה יורד וסותם רק שתהא רחבה ארבעה כמו שאומר שם (עירובין פ"ו א' תד"ה קורה). ובסוף פרק כל גגות אומר דקרויו באלכסון לא אמרינן פי תקרה ופירש רש"י שהוא בשיפוע כעין גגין שלנו דליכא פה דהיינו כארזילא ורבינו יצחק פירש דמיירי כגון שנפרץ הקרוי באלכסון עם המחיצות בקרן זוית ובעניין זה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם (תד"ה וקירויו).
